שאלות ותשובות ב"פרשת-קסטנר"

1. האומנם נכון שקסטנר לא הודיע ליהודי הונגריה את הצפוי להם מידי הגרמנים?
ת.: לא נכון. שלושה ימים לפני כבוש הונגריה בידי הגרמנים, הגיעה השמועה על הפלישה הקרבה אל קסטנר וחבריו ב"ועדת העזרה וההצלה" הציונית. הם אספו את מדריכי תנועות הנוער הציוניות, ציידו אותם בתעודות מזויפות וכסף ושלחו אותם לכל רחבי הונגריה, כדי להזהיר את הקהילות, למסור להם את התעודות והכסף ולהמריצם להימנע מלעלות לרכבות, אלא לנסות להגיע לבודפשט, שם יקל להסתתר.
למרבה הצער, המדריכים הצעירים נדחו כ"מעוררי פאניקה" והוחזרו לעיר הבירה עם התעודות והכסף. מקורות מידע על העלול להתרחש היו הפליטים מפולין וסלובקיה, אך גם להם לא האמינו. מיום כניסת הגרמנים, נאסר על יהודים לנוע בתחבורה ציבורית והפצת המידע נעשתה קשה ביותר.

מקורות: יוסף שפר – "הנהגת המחתרת היהודית בהונגריה", יד ושם 1975
ברוך צחור – "לא הייתי גיבור" , קבוץ דליה 1987, ע' 31-32
אפרים "אפרא" אגמון – "שומר אחי", אריאל 2009

2. רבים טוענים שלא ידעו על הצפוי להם. האמנם?
ת.: כאן מתבקש דיון בתהליך של הפיכת "מידע" ל"ידיעה", מול התהליך הפסיכולוגי של הכחשה, נוכח ידיעה קשה מנשוא. היו ששמעו, אך פטרו את המידע כ"שמועות", היו שהאמינו שבהונגריה "זה" לא יכול לקרות ובודאי שלא נוגע להם אישית, הם ששירתו בצבא במלחמה הקודמת, או שקרוב משפחתם הנו חבר פרלמנט, או סופר ידוע או "בעל זכויות" אחרות. מן הסתם, היו שהמידע לא הגיע אליהם, כמו תלמידי ישיבות, שרבניהם האמינו לרבי מבעלז, שהבטיח להם שרק טוב יהיה בהונגריה. אחרים הלכו שולל אחרי מבצע ההונאה של אייכמן, ואפילו ביקשו להקדים ולעלות על הרכבות שהובילו, כביכול, ל"שדה-לחם" בהונגריה או ל"אגם-היער" באוסטריה. והיו רבים ששמעו, האמינו והפנימו: כש"רכבת קסטנר" עצרה בדרכה באוסטריה לברגן-בלזן בתחנה שנקראת "אושפיץ", פרצה בהלה נוראה ונוסעי הרכבת ברחו לכל עבר. כשעצרו בלינץ שבאוסטריה ונשלחו להתקלח אחרי שבוע בדרך, נפרדו בני המשפחות אלה מאלה, אמרו תפילות והתכוננו לסוף. זו הייתה "ידיעה" במשמעותה המלאה.

מקורות: דב דינור- "קסטנר – גילויים חדשים על האיש ופועלו", הוצאת גסטליט 1987.
יוסף שפר- "הנהגת המחתרת היהודית בהונגריה", יד ושם, 1975.
(*) ראה רשימת מקורות מורחבת בסוף "שאלות ותשובות".

3. למה נקראה הרכבת המפורסמת בשם "רכבת-קסטנר"? ומדוע גם כינו אותה בשם "רכבת המיוחסים"?
ת.: הרכבת נקראה על שם קסטנר, מפני שהיה זה הוא שהשיג אותה במשא-ומתן עם אייכמן, כסימן של "רצון-טוב" מצד הגרמנים לקראת מגעים שניסה הימלר להקים עם האמריקאים. קסטנר ניצל מברק בדבר 600 סרטיפיקטים (רשיונות-עליה) שהקציבו הבריטים ליהודי הונגריה, כדי להפכם מסרטיפיקטים אישיים למשפחתיים ועוד לספח יתומים ובודדים וכך לנפח את מספרם עד ל- 1684 נפשות.
הנאצים דרשו 1000$ לנפש לכיסוי "הוצאות נסיעה". מי ששילם את כל הסכום העצום הזה בעבור כל יתר הנוסעים, היו כ-150 מעשירי הקהילה, שהצטרפו עם משפחותיהם לרכבת. כנראה בגינם היו שכינו את הרכבת בשם "רכבת-המיוחסים". (פרומיננטים).

מקורות: דוב דינור- ראה לעיל.
Anna Porter: "Kasztner's Train", Douglas & Mcintyre, 2007
"האמת של קסטנר" – דין וחשבון של "ועדת העזרה וההצלה" בבודפשט 1942-1945

4. באיזו זכות לקח קסטנר לעצמו את הסמכות לקבוע מי יעלה לרכבת ומי לא?, כלומר, להחליט מי יחיה ומי ימות?
ת.: העובדה היא שלא קסטנר הרכיב את הרשימה. להלן ציטטה מתוך יומנו של אוטו קומוי, יו"ר "ועדת העזרה וההצלה":
… " 2.5 יום שלישי- אחה"צ קסטנר מוסר כי הגרמנים נתנו את האישור לטרנספורט של ה-600. דורשים רשימות וכו'…התפקיד להרכבת הרשימה אנוכי וסילגי… אינני יכול לסבול…את ההחלטות הבלתי צודקות שאי אפשר להימנע מהן."
בסופו של דבר הקצתה הועדה מכסות לקבוצות השונות בקהילה – אורתודוקסים, ניאולוגים, ציונים, פעילי תנועות הנוער, והטילה על מנהיגי הקבוצות להרכיב את הרשימות מבין אנשיהם. כך, למשל, נכנס לרשימה הרבי מסטמר האנטי-ציוני, על מכסת האורתודוקסים.

מקורות: אוטו קומוי – רשימות (יומן).

5. איך יכול קסטנר היהודי לשאת ולתת עם הנאצים, שהתייחסו ליהודים כאל "סחורה" (כמאמר אייכמן, כששלח את יואל בראנד לאיסטנבול: "סחורה תמורת דם, דם תמורת סחורה"). או במכתבו של בכר להימלר…"300 חתיכות" (כלומר 300 יהודים) התגלגלו מעבר לגבול…"
ת.: ב"ועדת העזרה וההצלה" הציונית התחלקו ניסיונות ההצלה בין "הקו ההונגרי" ו"הקו הגרמני". אוטו קומוי, שהיה איש בודפשט ובעל קשרים עם אישים רמי דרג בממשל ההונגרי ( העצמאי לכאורה, תחת שליטה גרמנית) הפעיל את קשריו במסגרת "הקו ההונגרי". קסטנר האמין, שמי שיכול להחליט באמת, לרע או לטוב, אלה הגרמנים. לכן, בלע את גאוותו הציונית, ספג את האיומים- (אייכמן: "קסטנר, אתה עצבני, אולי אשלח אותך להבראה באושוויץ?"). והעלבונות (בכר:.."קסטנר, אתה כלב חצוף!".. בגרמנית זה נשמע עוד יותר גרוע…). והמשיך וניהל מו"מ ממושך, סבלני ועקשני, רב תושייה ואומץ אישי, שהביא בסופו של דבר להצלת אלפים רבים של יהודים.

מקורות: יוסף שפר – ראה לעיל.
דב דינור – ראה לעיל.

6. טענה: כמנהיג יהודי הונגריה, קסטנר התנהג כשתדלן גלותי, במקום להנהיג מרד מזוין של 800 אלף יהודי הונגריה.
ת.: העובדות אינן תומכות בטענה זו. ראשית, קסטנר לא היה מנהיג יהודי הונגריה. הוא היה צעיר שבא מן הפרובינציה, (טרנסילבניה אשר ממנה בא, סופחה להונגריה ב-1940) ואשר זמן קצר לפני-כן הגיע לעיר הבירה ולא היה מוכר בה, אלא לפעילים הציונים ולכמה מהעסקנים המקומיים. שנית, ה"ועדה" דנה והחליטה, שלא לנסות התנגדות מזוינת, כל עוד יש סכויי הצלה. יש לזכור, שהמרד בגטו וורשה פרץ רק לקראת האקציה הסופית. והעיקר: בהונגריה לא היו תנאים למרד. רוב הגברים היהודים גויסו ל"פלוגות העבודה" ונותרו בערים, בעיירות ובכפרים בעיקר זקנים, נשים וילדים. יתרה מזו, ההתארגנות של הגרמנים וההונגרים לעניין הגירוש הייתה כל-כך מהירה, שאף אילו היה נשק בהישג יד, לא היה זמן להקים מחתרת לוחמת, מה גם שאפילו הסוציאליסטים והקומוניסטים ההונגרים לא גילו התנגדות מזוינת לגרמנים. ואם בכך לא די, רוב יהודי הונגריה היו אזרחים שומרי-חוק שהתנגדו לכל סירוב פקודה, לא כל שכן, מרי מזוין.

מקורות: יוסף שפר – ראה לעיל.

7. טענה: קסטנר הציל את משפחתו ומקורביו, על חשבון יהודים אחרים.
ת.: היה חוסר אמון בקרב היהודים לגבי הבטחת הגרמנים, שהרכבת תיקחם לארץ ניטראלית. אלמלא העלה קסטנר את אמו, אשתו ואחיו לרכבת, איש לא היה מעז לעלות עליה. כאמור, לא היה זה קסטנר שהרכיב את רשימת הנוסעים. ואכן, עשרות מבני משפחתו הענפה (דודים, דודות ובני-דודים ועוד…) נספו באושוויץ.

מקורות: רשימה (חלקית) של בני משפחת קסטנר שניספו.

8. טענה: קסטנר הסגיר את הצנחנים יואל פלגי, פרץ גולדשטיין וחנה סנש.
ת.: לא נכון. פלגי וגולדשטיין הגיעו למשרדו של קסטנר כשהם נתונים במעקב של בלשים הונגרים. פלגי התחבא בעיר, נתפש ונשלח ברכבת לאושוויץ. הוא ברח מן הרכבת, חזר אל קסטנר, וזה שלח אותו עם קבוצת נוער להבריח את הגבול לרומניה וכך ניצל. גולדשטיין התחבא ב"מחנה-קולומבוס", שם התרכזו הנוסעים המיועדים לרכבת-קסטנר, ביניהם גם הוריו. מחשש שנוכחותו תסכן את הוריו ואת שאר הנוסעים, הסגיר עצמו פרץ לידי ההונגרים. קסטנר כמעט וחילץ אותו מידיהם, בעזרת קשרים ושוחד, אך מאמציו סוכלו בגלל ההפיכה הפשיסטית, שבעקבותיה נעצרו הקצינים שעמם ניהל משא ומתן לשחרורו. גולדשטיין נשלח בסופו של דבר לאושוויץ.
חנה סנש חצתה את הנהר, מיוגוסלביה להונגריה, נושאת עמה משדר צבאי בריטי, מבלי שאיש בבודפשט ידע על בואה. היא נתפשה מיד. בהיותה אזרחית הונגרית, נשפטה על בגידה בזמן מלחמה ונידונה למוות. לא קסטנר ולא אף אחד אחר מן הקהילה היהודית, לא יכול היה להצילה, אלא רק היא עצמה: הוצע לה לבקש חנינה ולהמיר את עונש המוות במאסר-עולם. אך היא סירבה.

מקורות: דו"ח ועדת גלילי לבן-גוריון.
מכתב קסטנר להלל דנציג מ"מעגן", 1946

9. למה הציל קסטנר מחבל התליה קצינים נאצים, בהעידו לטובתם במשפטי-נירנברג?
ת.: לקראת סוף המלחמה היו קצינים נאצים שחיפשו ליצור לעצמם אליבי, והיו מוכנים לסייע להצלת יהודים, בתמורה להבטחה של קסטנר להעיד על-כך לאחר המלחמה. מלבד כסף, זהב ותכשיטים, הבטחה כזו הייתה המטבע המשכנע ביותר, והיחיד למעשה, שבעזרתו אפשר היה "לקנות" עזרה מאותם קצינים.
החולקים על קסטנר מעלים טענה מוסרית: לאחר המלחמה, כשאיום ההשמדה הוסר, קסטנר לא חייב היה לקיים הבטחתו. כיוון שקיים, כל פעולתו פסולה בדיעבד.
העובדות הן אלה: ראשית, לא קורט בכר ולא האחרים, לא היו מיועדים לגזר-דין מוות בנירנברג, בהיותם פונקציונרים זוטרים בעיני האמריקנים. האמריקנים שפטו בנירנברג רק את הצמרת הנאצית. שנית: אמנם קיום הבטחה מצטייר כמחוות כבוד ג'נטלמנית, אך האמת הרבה יותר פרוזאית ותועלתית: קסטנר היה צריך לשכנע את בכר, שיעיד במשפטי נירנברג נגד הממונה עליו, ארנסט קלטנברונר, סגנו של הימלר והאחראי הראשי על ביצוע ההשמדה. כתוצאה מעדות זו, נידון קלטנברונר למוות.
קלטנברונר היה היחיד מבין הצמרת הנאצית שהוצא להורג בגין אחריותו לרצח יהודים. יתרה מזו: "הסוכנות היהודית" נזקקה לקורט בכר שיסייע באיתור הכספים שנגזלו מיהודי הונגריה, וכן ירכוש בגרמניה בעבור "ההגנה" מכונות לייצור תחמושת. עדות לטובת בכר, כדי להשיג מטרות אלה, לא נראתה מחיר יקר בעיני "הסוכנות", ששלחה את קסטנר לממש מטרות אלה.
ויסליצני, מעוזרי אייכמן, נמסר ע"י האמריקנים לידי הסלובקים. מכיון שהיה צפוי להידון למוות בסלובקיה, הציע ויסליצני לגלות את מקום מחבואו של אייכמן בתמורה להחזרתו לידי האמריקנים. גדעון רפאל (וורפל) רתם את קסטנר לעזרה בניסיון להחזרתו לאמריקנים, אך הם כשלו בכך, ואכן, ויסליצני נתלה בסלובקיה.
בסופו של דבר, השאלה המוסרית האמיתית היא זו: האומנם עדות לטובת קצין נאצי, ואפילו רק כדי לקיים הבטחה, שקולה כנגד אלפי היהודים שהציל קסטנר? האומנם הצלת חיים בזמן אמת אינה עולה לאין-ערוך על פעולה "פסולה" כלשהי, כמו עמידה על מילת-כבוד של "ג'נטלמן הונגרי"?

מקורות: פרופ' שלמה אהרונסון: "היטלר, בעלות הברית והיהודים", הקבוץ המאוחד ומכון בן-גוריון, 2008

שושנה ברי:"פרשת קסטנר- לשאלת מתן העדויות לטובת פושעים נאצים" JIH 1997

10. על סמך מה טען קסטנר, שהיה לו חלק בהצלת עשרות אלפי יהודים, ולא רק 1684 נוסעי "רכבת-קסטנר"?
ת.: על פי ספרו פורץ הדרך של דוב דינור מ- 1987, היה לקסטנר חלק בפעולות אלה:

א. "שיירת שטרסהוף". על פי בקשתו של בלאשקה, המושל הנאצי של וינה, הורה קלטנברונר על משלוח של 30,000 עובדים יהודיים ל-וינה, כדי לעבוד בביצורים, פינוי הריסות ההפצצות ועבודות חקלאות.

קסטנר קבע מדיניות, שיש לשלוח קודם כל משפחות מרובות ילדים, זקנים וחולים – כאלה שאם יגיעו לאושוויץ, יירצחו מיד. ואכן, יצאו לבסוף 6 רכבות, עם כ-18,000 נפשות מדברצן וסביבותיה, מהם רק כ- 30% כשירים לעבודה, לתחנת שטרסהוף שליד וינה. הם פוזרו לעבודות שונות, כולל ילדים מגיל 10, שהועסקו בחקלאות.
קסטנר ניצל את היכרותו עם קרומאי, שהיה אחראי על הקבוצה, כדי לשלוח באמצעותו, לקראת החורף, ביגוד והנעלה בעבורם.

קסטנר גם דאג לפעילותו התקינה של בית החולים היהודי בוינה, שטפל בחולים ופצועים מבין אנשי-שטרסהוף, ואף ביקר בו בעצמו. רובם הגדול של אנשי שטרסהוף שרדו עד סוף המלחמה.

ב.  קסטנר אסף את הרב מיכאל דב וייסמנדל ועמו עוד כ-60 יהודים, שהסתתרו בבונקרים בסלובקיה, והוביל אותם בליווי קצין ס.ס. בתור "שבויים להחלפה" עד הגיעם לשוויצריה.

ג.   לאחר שקסטנר ליווה את הרכבת מברגן-בלזן לשוויצריה, חזר קסטנר לגרמניה המופצצת ע"י בעלות הברית, באומרו שכל עוד נותרו יהודים להצלה, הוא ממשיך לנסות להציל.

בתחילת אפריל 1945, השיג קורט בכר מהימלר, מינוי ל"קומיסר הראשי לכל מחנות הריכוז", ומאז ועד סוף המלחמה ממש, נסעו בכר וקסטנר ממחנה ריכוז אחד למישנהו, כדי למנוע את ביצוע פקודת היטלר לחיסול כל השורדים במחנות, עד האחרון שבהם. בכר נסע עם קסטנר לברגן-בלזן ולאחר מו"מ עיקש עם מפקד המחנה קרמר ומפקדי הצבא באזור, אכן מנע את שריפת המחנה על יושביו, ודאג להעבירו ללא קרב לידי הצבא הבריטי.  ביום שחרור המחנה, היו בו עדיין למעלה מ- 60,000  איש ואשה.

קסטנר נסע בעצמו לטרזיינשטאדט ושכנע את קרומאי, שהיה אז מפקד המחנה, להימנע מלפגוע באסירים, ובמקום זאת למסור את המחנה לצלב-האדום, שהעבירו למחרת לידי הצבא הסובייטי.  ביום שחרורו, היו במחנה טרזיינשטאדט למעלה מ- 30,000 נפשות.

באותו יום נסע בכר לבדו למחנה מאוטהאוזן שבאוסטריה. כ- 2000 עובדי כפיה יהודים היו כלואים במפעל התחמושת התת-קרקעי ומפקד המחנה ציראיס עמד להפעיל מטען חומר-נפץ כדי לחסל את כולם.   בכר שכנע את ציראיס, אמנם לא בקלות, למסור את המחנה לאמריקנים.     גם במחנה פלוסנבורג נעשתה פעולה דומה וכן בעוד מחנות קטנים.

ד.  לפי דינור, המשא-ומתן שניהל קסטנר בין בכר והימלר (שרצה מאד ליצור קשר עם האמריקנים כדי לשכנעם לעשות "שלום נפרד") ובין נציג הג'וינט ונציג רוזוולט בשוויצריה, הביא להשהיית הגירוש של גטו בודפשט, עד שהרוסים הטילו מצור על העיר.  ביום השחרור עדיין נותרו בבודפשט כ- 120,000 יהודים.

 בעניין זה, האמת חייבת להיאמר, שיש עוד הטוענים שבזכותם ניצלו יהודי בודפשט. בעיקר יש המייחסים את עצירת הגירוש לבהלה שתקפה את העוצר הורטי, למשמע אזהרתו של רוזוולט, שיביאו לדין לאחר המלחמה, אם יוסיף לשתף פעולה עם הגרמנים בגירוש היהודים.  האיום נשמע אמין, על רקע הפצצות שהטילו מטוסים אמריקנים על בודפשט.

ה.  לפי אריה ברנע, קסטנר טען בפני קורט בכר, שאם הימלר באמת רוצה להגיע למו"מ עם האמריקנים, עליו "להראות רצון טוב" בכך שיורה להפסיק את ההשמדה. בכר העביר את ההמלצה הזו להימלר בספטמבר או אוקטובר 1944.  והנה, באוטוביוגרפיה של מפקד אושוויץ, רודולף הס, הוא מספר שבאוקטובר קיבל הוראה בלתי מנומקת מהימלר, להפסיק את החיסול בגז.  הוא אכן הפסיקו ב-3 בנובמבר, חודשיים וחצי לפני פינוי המחנה.  כך ניצלו חייהם של עשרות אלפי יהודים נוספים.

מקורות:   דב דינור: ראה לעיל

       יוזף שילר: "מבצע ההצלה בשטרסהוף", בית לוחמי הגטאות, 1999

       פטר ס. נאג'י: "מבצע קסטנר", הוצאת ירון גולן, ת"א 1997

      אריה ברנע:  "קסטנר-מציל או בוגד", "כיוונים חדשים" עורך אלי אייל, ינואר 2009

      ברוך צחור: "לא הייתי גיבור", קיבוץ דליה 1997

רשם: יצחק קציר.

%d בלוגרים אהבו את זה: